החלטה בתיק ב"ש 5052/08

בפניי בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

1.      נגד המשיב הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (סעיף 335(א)(2)+(1) לחוק, בצירוף סעיף 333 לחוק); חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (סעיף 382(א) בצירוף סעיף 380 לחוק); סחיטה בכוח (סעיף 427 רישא לחוק בצירוף סעיף 29(ב) לחוק) וסחיטה באיומים (סעיף 428 רישא בצירוף סעיף 29(ב) לחוק).

2.      על פי העובדות הנטענות בכתב האישום, פעל הנאשם במסגרת ארגון חרדי המכנה עצמו "משמרות הצניעות", אשר בין מטרותיו להילחם במקרים הנתפסים בעיני חבריו כגילויים של חוסר צניעות. הארגון פועל למימוש מטרותיו תוך שימוש באיומים, באלימות, ובמעשי עבירה נוספים. בחלק הכללי של כתב האישום נטען כי הארגון פעל בדרכי אלימות כמו זו שתתואר להלן, בעשרות מקרים לפחות.

3.      המתלוננת, ילידת 1977, גרושה, המתגוררת מאז גרושיה, מזה כשלוש שנים, בשכונת מעלות דפנה בירושלים. המתלוננת ניהלה אורח חיים חרדי בטרם גרושיה, ומשהתגרשה חדלה מלקיים אורח חיים זה. המתלוננת נחשדה על ידי הארגון הנ"ל כאילו היא מקיימת קשרים בלתי נאותים עם גברים נשואים.

4.      הנאשם, כך נטען, קשר קשר עם אחרים בארגון, לתקוף את המתלוננת כדי לגרום לה לעזוב את מקום מגוריה, וכן כדי לגמול לה על המעשים שייחסו לה. בתמורה להשתתפותו בתקיפת המתלוננת, קיבל הנאשם סכום של 2000$.

5.      ביום 1.6.08 סמוך לשעה 22:45, הגיע הנאשם ביחד עם 6 נוספים לביתה של המתלוננת, כאשר הם מצוידים באלה ובגז מדמיע. הנאשם והאחרים דחפו את המתלוננת, הפילוה לרצפה, היכו אותה, הטיחו את ראשה ברצפה ובעטו בכל חלקי גופה. הנאשם או מי מהאחרים התיישבו על ראשה במטרה למנוע ממנה לראות את המתרחש וכן כדי למנוע ממנה להתנגד. כמו כן, חסמו הנאשם ואחרים את פיה של המתלוננת בפיסת בד, ואיימו עליה כי אם תפקח את עיניה יותז לתוכן גז מדמיע. הנאשם או מי מהאחרים חקרו את המתלוננת בדבר קשריה עם גברים, וביקשו לקבל פרטים של אותם גברים. התוקפים לקחו מן המתלוננת שני מכשירי טלפון ניידים כדי לבדוק את שמות המתקשרים אליה. בסופו של האירוע אמרו הנאשם או מי מהאחרים למתלוננת כי עליה לעזוב את הדירה בה היא מתגוררת, אחרת "זו רק ההתחלה", וכי אם תמשיך להתגורר במקום, תרצח.

6.      למתלוננת נגרמו חבלות חמורות וחבלות של ממש בכל חלקי גופה, והיא נזקקה לטיפול רפואי.

7.      ב"כ המשיב כופר בקיומן של ראיות לכאורה. עם זאת הוא מסכים, כי אם יימצא שקיימות ראיות לכאורה, קיימת עילת מעצר, אולם הוא סבור כי גם במצב דברים זה, נכון יהיה לשחרר את המשיב בחלופת מעצר.

ראיות לכאורה

8.      תאור העובדות המופיעות בכתב האישום לקוח מהודעת המתלוננת, ונראה כי אין מחלוקת שהאירוע אכן התקיים. המתלוננת העידה בחקירתה כי אינה יכולה לזהות מי מן התוקפים, למעט מי שדפק על דלת ביתה. התיאור שמסרה הוא כי משפתחה את דלת דירתה לשמע הדפיקות, עמד בפתח חסיד גור (ואין חולק שאין הוא הנאשם), ומאחוריו ניצבו "שני גברים ענקיים", שהחזיקו אלה וגז מדמיע. לאחר שהושכבה על הרצפה, שמעה שנכנסו לדירה עוד אנשים, לפחות 4-5, והם דברו ביניהם עברית. אחד מהם קרא למישהו בשם רבינוביץ, והיא הבינה שהם חרדים. בהודעה אחרת מבהירה המתלוננת כי במילה "ענקים" התכוונה לחסונים ובעלי כוח רב, וכי בקושי הספיקה לראות מי הם וכבר הטיחו אותה לרצפה. מאחר שהספיקה לראות רק עד החולצה והידיים שלהם במבט שהצליחה להעביר מלמטה למעלה, הניחה שהם גבוהים, אבל הכל קרה בשניות. לדבריה, השימוש בביטוי "ענקים" נעשה משום שזה דבר שקורה פעם בחיים, ושהיא הייתה המומה, נסערת ומבולבלת. בכך אין פלא.

9.      בהודעה נוספת פרטה המתלוננת כי תקפו אותה לפחות 5 חרדים ועוד שני בחורים חילונים, שהם אלה שהרביצו לה, אולם לא הספיקה לראותם. במהלך גביית ההודעה הראתה לה החוקרת את תמונתו של המשיב, ושאלה אם היא מכירה אותו. תשובתה של המתלוננת הייתה "לא, בכלל לא". לשאלה האם יתכן שיצאה איתו בעבר השיבה "אני בכלל לא מכירה אותו, אז לא יכול להיות שיצאתי איתו והוא בכלל נראה לי ילד". היא גם שוללת את האפשרות שהוא היה אצלה אי פעם בבית.

10.  מדברי המתלוננת עולה, כי האיומים עליה לא פסקו לאחר האירוע הקשה שתיארה, והיא קיבלה שיחות טלפון מאיימות ברציפות במשך השבוע שלאחר מכן. לאחר הפסקה של חודש מצאה בתיבת הדואר שלה מכתב מאיים. בעקבות המכתב החליטה לעזוב את דירתה למרות שהחוזה שלה עומד לפוג רק בעוד כשנה.

11.  בפתח טיעוניו, הבהיר ב"כ המבקשת, כי בשלב זה, אין היא מסתמכת לצורך ביסוס בקשתה למעצר, על הודאתו של המשיב במהלך החקירה, שכן זו ניתנה עת הציע עצמו כעד מדינה, וחלקים מסוימים ממנה טרם הועברו לסנגור והם נבחנים בקשר לסוגיה של חיסיון.

12.  הבקשה נסמכת, אם כך, בראש ובראשונה, על טביעת אצבעו של המשיב, שנמצאה בדירת המתלוננת, במטבח. בהודעתו הראשונה של המשיב, מיום 29.7.08, אמר המשיב כי אינו מכיר כלל בחורות ממעלות דפנה, אין הוא מסתובב בשכונה זו ואין לו מה לעשות שם. בחיים שלו, כך אמר, לא נכנס לדירה או לחנות במעלות דפנה, שמה של המתלוננת אינו מוכר לו ואף פעם לא שמע את שם המשפחה שלה. משנשאל מפורשות כיצד הוא מסביר את הימצאותה של טביעת האצבע בדירתה של המתלוננת, השיב "אין סיכוי כזה. לא היה דבר כזה". באותה הודעה מסר המשיב פרטים על בחורה ושמה תהילה, אשר לטענתו מטרידה אותו ומתקשרת לאשתו ומדווחת לה עם מי הוא מבלה, בין היתר עם בחורה ושמה רבקה.

13.  בהודעה מיום 31.7.08, שמר המשיב על זכות השתיקה. החוקר הבהיר לו ששתיקתו עשויה לחזק את הראיות נגדו, במיוחד בשים לב לכך שנמצאה טביעת אצבע שלו בדירת המתלוננת. בתגובה אמר המשיב: "לא עניתי לך כי לא רוצה סכסוך משפחתי, כי אני נשוי". כך, לאחר עימות שנערך בינו לבין המתלוננת ביום 7.8.08, במהלכו שמר על שתיקה, בעוד שהמתלוננת הטיחה בפניו שאינה מכירה אותו, נשאל המשיב אם הוא מכיר את המתלוננת, שעורך דינו טען בבית המשפט לגביה כי יש לו קשר עימה. המשיב הגיב באומרו "אני בפירוש אמרתי לך שאני לא רוצה להרוס את התא המשפחתי שלי".

14.  ניתן להתרשם, כי המשיב אינו טוען במפורש, כי היה לו קשר רומנטי עם המתלוננת (טענה שתכליתה להסביר את הימצאות טביעת האצבע שלו בדירתה), והוא מנסה להלך בין הטיפות. על פניו נראה כי ההסבר לכך נעוץ בגרסתה הברורה והנחרצת של המתלוננת, שאין היא מכירה אותו ולא פגשה בו מעולם.

15.  הרמז לקשר רומנטי, בניסיון להסביר, כך נראה, את ההכחשה הקודמת להיכרותו עם המתלוננת ולביקור בדירה כלשהי במעלות דפנה, אין בו כדי לערער, ברמה הלכאורית, את מערכת הראיות שהציגה התביעה, שכן בהודעתו המכחישה לא נמנע המשיב מלציין קשרים אחרים עם נשים. כפי שהזכיר את אותה "רבקה" עמה יש לו קשר, אותו חשפה תהילה בפני אשתו, כמו גם את בילוייו במועדונים, יכול היה לציין את היכרותו עם המתלוננת.

16.  נותרת, אם כך, העובדה, שטביעת אצבעו של המשיב נמצאה בדירת המתלוננת, בלא שניתן לכך הסבר שיש בו כדי לערער או להטיל ספק בערכה הראייתי. לטביעת האצבע מצטרפת הודעתה הברורה של המתלוננת, לפיה אין היא מכירה כלל את המשיב. בהודעה זו אין כל סיבה לפקפק, בודאי לא בשלב זה של הערכת הראיות, והיא ממילא נתמכת בהכחשתו הנמרצת של המשיב, בטרם שינה את גרסתו, כי אי פעם היה במעלות דפנה, כי אי פעם שמע את שמה של המתלוננת, או כי היה בדירתה. 

17.  לא מצאתי כי יש בטענתו של ב"כ המשיב, לפיה טביעת האצבע הייתה במטבח, בעוד שהאירוע התרחש בחדר אחר, כדי להחליש או לאיין את ערכה הראייתי. ראשית, כאמור לעיל, טביעת האצבע של המשיב לא אמורה הייתה כלל להימצא בדירה מסיבות לגיטימיות כלשהן. שנית, לדברי המתלוננת באחת מהודעותיה, הבחורים שנכנסו לדירה ותקפו אותה הסתובבו ביתר חדרי הבית.

18.  כך גם לא מצאתי ממש בטענה, כי התיאור שמסרה המתלוננת ביחס לשני הבחורים שהתלוו לחסיד גור שדפק על דלתה, אינו מתיישב עם מימדי גופו של הנאשם. המתלוננת הסבירה באחת מהודעותיה את פשר השימוש בביטוי "ענקים" כפי שפרטתי לעיל, והסבר זה מתקבל על הדעת.